הלב נפתח, הכיס וגם הפה: ביקור במסעדת "אדום".

מאת: אסף אור שנהב

אחרי סוף שבוע ארוך בבירתנו, אני מרגיש שאני צריך מנוחה. לא חלילה כי הלכתי המון ברגל, לא כי חיית המסיבות שבי קמה לתחייה ובטח ובטח לא כי לא ישנתי מספיק. מסופשבוע תמים, שהלו"ז בו כלל ביקור בכותל, עיר דויד ושוק מחנה יהודה, הפכה התמימות הזו לסופשבוע קולינרי. אני לא אתמם ולא אשקר, הרי ברור לכל, ובעיקר לי, שגם אם הייתי נשאר במרכז החג, לא הייתי אוכל סלט עלים, ובטח הייתי מוצא את הפירצה ואת פורקן התשוקה באוכל. אוכל טוב.

האהבה והתשוקה לאוכל היא תחביב ישן. מאז ומתמיד. לצערי או שלא לצערי, התחביב הזה תפס תאוצה בחמשת השנים האחרונות והשאיר אותי עם מלחמה מתמדת בשמירה על הגזרה, ובמלחמה מתמדת עם מצב העובר ושב. אז יש כאלו שמוציאים את כספי המותרות שלהם על סיגריות ואלכוהול, אני בחרתי להוציא את כספי על אוכל טוב. ריחמתי תמיד ובעיקר מרחם עכשיו, כשההנאה שלי מהאוכל היא גורם ההנאה מספר אחת, על אנשים שאומרים שאוכל לא צריך להיות טעים, אלא צריך להיות בריא, צריך להשביע וזה מספיק. אני לא מבין את זה, ואולי ביום מן הימים אם אסכים עם האמרה הזו, אני לא בטוח שארצה להבינה.

מלחמת הטעמים ומופע הזיקוקים שהולך לי בפה בכל פעם שאני מתענג על אוכל, זה פשוט משהו אחר. חוויה מסוג אחר שאין דומה לה. בבלוג הזה אשמח לחלוק איתכם את הנאותיי, תחושתיי, קצת ממתכוניי, וגם קצת מירמור על שומניי. (ואני כבר אומר, אלו שמכירים אותי ויודעים איך אני נראה, יתעצבנו על השורה הזאת, ויגידו "די כבר! אתה רזה!". אבל איך שאקירה אמרה פעם? "מתחת לבגדים, יש סיפור אינסופי").

בחזרה לירושלים… הופתעתי לגלות עד כמה ירושלים שלנו, מעבר להיותה עיר בירה, היא גם בירה קולינרית. בתל אביב יש המון אגו, המון פוזה, המון פלצנות (שאין לי איתה שום בעיה), המון צילחות והמון שואו. בירושלים הייתה לי תחושה אחרת. הפוזה נשארה מאחור, ולקידמת הבמה עבר האוכל. ביקרתי בשש מסעדות בביקור הזה (כן כן, ויתרתי על האוכל בבית המלון). אני שמח לחלוק איתכם את החוויה האישית שלי מביקוריי הרבים במסעדות הטובות במדינה שלנו, עם דגש על כל מנה ומנה שטעמתי, ופחות על המסעדה. לגרום לכם לגשת למסעדה בזכות מנה מסוימת, ועד לא להגיע בכלל בעקבות מכלול לא טוב.

אדום \ ירושלים

שמעתי רבות על המסעדה הזו. השם "אדום" צלצל אינספור פעמים באוזניי ותמיד ידעתי שיש מקום כזה, גם בלי שידעתי היכן הוא ממוקם ומה טיבו. בעת ביקור במתחם התחנה הירושלמי, התגלה מול עייני שלט המסעדה "אדום". משמאלו, ממוקם עוד סניף של רשת קפה "לנדוור", שהיה מפוצץ עד אפס מקום והייתה אף רשימת המתנה, ודווקא ב"אדום" בעלת השם, כמות הלקוחות הייתה דלילה. לרוב אני נוהג להכנס למקומות, באם אני לא מכיר אותם, לפי תפוסת המקום.

אם המקום מלא – סימן שטוב, ואם לא, אז לא. מאחר ושמעתי את שם המסעדה לא פעם, החלטתי יחד עם משפחתי להכנס לשם.

עיצוב המסעדה ראשית, היה מקסים. פתיחה מעולה ורושם ראשוני נהדר. מעין שילוב של ביסטרו צרפתי, משולב עם נגיעות מקומיות, שיצרו גם אפקט של חו"ל וגם אפקט מאד נעים וביתי. המקום היה ממוזג ונעים בדיוק בטמפרטורה הנכונה. המסעדה הריחה טוב ואנשי הצוות היו מאד נינוחים. (דבר שלי מאד חשוב, כי לראות מלצר לחוץ או עצבני, מוריד לי 50 אחוז מהחוויה). רמת השירות הייתה ניכרת מההתחלה. דרך המארחת ועד המלצרית החייכנית, העניינית והשירותית שליוותה אותנו לאורך כל הארוחה.

החגיגה נפתחה בקרפצ'יו דג. במקרה הזה, שלושה דגים: סלמון, טונה אדומה ומוסר (54 שקלים).

אני נמנה בין חובבי הסביצ'ה והקרפצ'יו, וזו הפעם הראשונה שאני נתקל בשילוב הזה של שלושה דגים במנה אחת. התיאור היה מאד מבטיח, אבל בפועל, במבחן הטעם, קצת התאכזבתי. לדגים היה ריח חזק מאד (מה שלרוב מעיד על חוסר טריות), ולטעמי המנה הייתה מלוחה מדי. בביס הראשון שלקחתי אף חוויתי עצם בתוך הפה (ואוכלי הדגים יודעים כמה לא נעים זה וכמה זה מבאס את הביסים שבאים אחרי). כאן קרה דבר מוזר. הביס הראשון והשני היו לא מוצלחים במיוחד, ומהטעימות שבאו אחר כך, דווקא נהנתי. כאילו והמנה כולה הייתה מעין טעם נרכש שכזה. טעם שרוכשים אחרי שני ביסים. לבסוף נהנתי מהמנה שקושטה בכמות יפה של פרמז'ן, שזו אחת הגבינות החביבות עליי. יוצא שאם הייתי צריך להמליץ על המנה, כן הייתי ממליץ עליה. היה משהו בשילוב של הטעמים שבסוף כן יצר שילוב טוב, וזאת כאמור, לאחר שהתחלתי עם המנה ברגל שמאל.

קרפצ'יו סלמון, טונה אדומה ומוסר.

 

תפריט המנות הראשונות הציע גם רביולי גבינת עיזים ובזיליקום (52 שקלים).

רביולי זה מסוג המנות, שאני לא מסוגל להזמין כמנה ראשונה. אף פעם. המנה הזו נתפסת לי כמנה עיקרית בלבד. למרות פזרנותי בכל הקשור באוכל, אני אוהב לקבל תמורה לכסף שלי, וברגע שאני משלם 50 שקלים על 4 חתיכות רביולי, אני לא מרגיש שקיבלתי את התמורה המיוחלת. במקרה הזה, המנה דווקא הייתה יחסית גדולה (לדעתי היו 7 חתיכות), שהגיעו עם עגבניות שרי צלויות ורוטב שמנת עדין. המלית של הרביולי הייתה מאד עשירה ודומיננטית. מנה מוצלחת מאד!

רביולי גבינת עיזים ובזיליקום

 

למנות העיקריות הזמנו מנה ענקית שנקראת "רק פירות ים" (128 שקלים). מנה ענקית! המלצרית המליצה לקחת אותה לזוג, אבל לדעתי היא מתאימה בכייף גם לשלושה סועדים. מנה גדולה ומפנקת עם שלל פירות הים. כל חובבי השרימפסים, לובסטרים, קלמארי והצדפות יתענגו על המנה הזו שהגיעה ברוטב עדין במרקמו, אך עשיר בטעמו. אוכלי פירות הים יופתעו לגלות איזו תמורה הם מקבלים אל מול המחיר המצחיק הזה. פירות הים היו פשוט תענוג!

"רק פירות ים"

 

מנה נוספת (שאני אכלתי בעיקר אותה) הייתה ניוקי הערמונים ופטריות פורציני (68 שקלים). תמיד כשאני מזמין ניוקי (וזה קורה בתדירות גבוהה), אני בוחן קודם כל, לפני גודל המנה, הרוטב או צורת ההגשה, את הניוקי עצמו. אני מיד חוטף לי ניוקי כדי לחוש את הטקסטורה שלו. הניוקי הזה עמד במבחן שלי. רך ונמס בפה. פשוט תענוג! הרוטב עצמו היה גם כן היה נהדר והמנה הייתה יחסית גדולה למנה של פסטות\ניוקי\רביולי.

ניוקי הערמונים ופטריות פורציני

 

משימה לא קלה הייתה לבחור קינוח.

התפריט הציע המון קינוחים שהתיאור של כולם, בלי יוצא מן הכלל, גרם לי לחשוב על גן עדן. אני ומשפחתי בזמן האחרון על גל הפבלובה, אז הלכנו עלייה.

הזמנו פבלובה (42 שקלים), שלדעתי, לא הייתה שיגרתית כל כך, ומי שמצפה לפבלובה המסורתית אולי קצת יתאכזב.

הפבלובה הגיעה כבסיס, שעליו הונח כדור סורבה פירות יער (שהיה מעולה!), ואת הכל קישטה קצפת, לא סמיכה, אלא יותר במרקם של קרם פרש שכזה. את כל הטוב הזה עטף רוטב פירות יער. המנה הייתה טובה מאד, מתוקה במינון הנכון, אם כי שוב, אני שב ומזהיר, שזה לא כל כך קרוב לפבלובה השיגרתית, הגדולה עם הר הקצפת והפירות הטריים. יחד עם זאת, מנה מעולה!

המסע הקולינרי שלי בעיר הקודש החל במסעדת "אדום" ונתן שירקת פתיחה מצוינת למסע הקלוריות שפקד אותי שם.

המקום שווה גיחה. השירות היה נהדר, אוכל טרי ומעולה ואווירה קסומה! מומלץ!

סיכום

חניה: 9 מתוך 10

שירות: 10 מתוך 10

מגוון התפריט: 7 מתוך 10 (היו חסרות לטעמי מנות צמחוניות בסקטור העיקריות)

טיב האוכל: 9 מתוך 10

בשורה התחתונה: מומלץ! בתיאבון.

"אדום" ירושלים, רחוב דוד רמז 4, מתחם התחנה, ירושלים, 02-624-6242

הודעות